זה מתחיל במחשב אפל שקורס טוטלית... זה הולך להיות ארוך!
לפני שבועיים הלך לי המחשב. מה זה הלך? טוטלי, תיקון באלפי שקלים (שאין לי) וקניית מחשב חדש בסכום שהוא דמיוני מבחינתי... התחושה שפשוט לקחו לי את הרצפה. שום דבר לא עזר כדי לפרק את התחושה זה שכב לו שם במורד הגרון והרגיש חמוץ ויבש. המשכתי לתפקד למראית עין, רק הפכתי לתגובתי ולחוץ. הכל נראה לי חסר מוצא: אין עבודה=אין כסף. כל מי שסביבי הרגיש את זה ודריה התחילה להגיב חזרה. זה הדרדר לאט לאט. ואז הגיעה הנסיעה לזורבה. סיוט. זה מה שזה היה. ארוך. מזיע. סופי באי שקט טוטאלי. כל רגע עצירה. האוטו שגונח וכמעט שובק. בסוף הגענו אחרי 9 שעות! העייפות עכשיו הצטרפה ל"חגיגה". הכל נראה כמו לסחוב תרמיל ענק מלא ציוד במעלה איזה הר בקצה העולם...
המצב הלך והדרדר ואני בהרבה מאמץ המשכתי לתפקד. בשביל מה לא הבנתי, אבל המיינד כרגיל במצבים כאלה התגייס והוריד פקודות בכל הכיוונים. התוצאות? כרגיל היו חארה. ביני ובין דריה מתח הולך וגדל סביב הכל: מין, אוכל, סופי, הטיפול בקמפרים שמתארחים אצלנו באותו הזמן. המערכת שלי בעומס ומתפקדת בקושי. מבחוץ, כרגיל, אי אפשר היה לזהות את מה שמתחולל בפנים (נשמע מוכר?) אבל לקראת הסדנה הצפויה, אחרי לילה קודם מעצבן וקשה, הרגשתי שזה אבסורד שנקיים סדנה על "מרחב מקודש של אינטמיות ואהבה לזוגות" כשאנחנו אפילו לא יכולים לעשות את זה בעצמנו. בשרידי כוחותי הודעתי לדריה שאני לא חושב שצריך לקיים את הסדנה והמקסימום שאני מוכן לעשות זה שנשב עם משהו שלישי וננסה לראות מה עושים.
דריה , קולטת שהמצב לפני פיצוץ, ביקשה מזואי להיות הצלע השלישית בשיחה וככה ישבנו פחות משעה לפני הסדנה מנסים לייצר תקשורת ביננו. כמה נאיבי. שיח של חרשים. אני בשלי. דריה בשלה וזואי משתדלת ליצור דיאלוג ללא הצלחה. ואז זה מגיע, מבוי סתום. ואחד אחד כולנו מודים שהמצב תקוע ומרימים ידיים...
ואז זואי(!) מציעה שנתפלל להדרכה גבוהה. כמובן שהיא לא יכולה לעשות את זה בעצמה וגם אני לא מרגיש מחובר במיוחד אז זואי מציעה שדריה תהיה בעלת התפילה. דריה מסכימה ואני יושב לי שם כועס ומריר אם תחושה נמשכת של חוסר תוחלת...
מתי ואיך קרה השינוי? אין לי מושג, כמו הרבה דברים שהחלו לקרות מאותו הרגע.
זואי מתחילה לדבר על משהו שעלה לה במהלך התפילה והמדיטציה ואני שומע אותה אומרת בדיוק את מה שעלה בי גם כן "צריך להביא את המצב שביננו עצמו אל תוך הסדנה" מן ריאליטי כזה. כמובן שאני בעד ואחרי כמה דקות גם דריה עוזבת הכל מאחורה וקופצת למים איתי...
וככה אנחנו מגיעים לסדנה. כמה מחברי הקהילה ועוד כמה משתתפי זורבה יושבים במעגל ושומעים שהסדנה קצת השתנתה ושהמנחים יקיימו "מרחב מקודש" בנוכחות המשתתפים. ההתחלה קצת מוזרה וגולשת לכל מיני עצות מהמשתתפים עד שאני מחליט שמספיק ומתחיל להוציא את הכל החוצה. הכל יש שם כולל שיפוטיות והאשמה, ביקורת סמויה וישירה. ושוב זה נראה לא טוב... אבל אז שוב מגיעה הנוכחות הגדולה, הויה, לביקור נוסף והמתח ביננו מתפוגג והזרימה והתקשורת שוב נוכחת ובעוצמה. דריה אומרת לי מילים ברורות שלא שמעתי קודם והתחושה הפנימית שלי עונה ב"כן" גדול.
המשך הפסטיבל היה קסום. הכל היה מחובר וחזק. הכל הלך נפלא גם מסביב וגם ביננו. ואחרי ליל אהבה עמוק וסוער התעוררנו ליום מקסים: מסדנת האומנות המופלאה של אייל ועד למסיבת הטרנס האגדית של טיוהר. הלב רקד והתפוצץ והגוף ליווה אותו בשמחה...
הנסיעה הביתה עברה ממש בטוב. האנרגיה הכל כך שונה שהיתה ביננו השפיעה גם על אור וסופי.
ואז, לאחר שהורדנו את אור בביתה בתל אביב הסתבר שכנראה נחלוק את ביתו של ויקראם יחד עם אוהד ודואן... הגענו ואוהד בצעד אמיץ ירד לפתוח לנו את הדלת... עירום. טוב אתם מכירים את הרבי שלנו. ההמשך היה קסום ואינטימי ובבוקר למחרת יצאנו לדרכנו חיוביים מתמיד (בפנים שאלתי את עצמי "מתי יתקיף אותי גל החרדה שאחז בי לפני שעזבנו את יבנאל?") ואז השכינה שרתה בפעם השלישית וידידה יקרה שלי, שלומית, מתקשרת ואומרת שהם באיזור של הכנרת והאם יש מצב שהם יעברו לביקור קצר (היא ובן זוגה החדש)? הסכמנו למרות העייפות וכמות הדברים שמצפה לנו אחרי 5 ימים שלא היינו. וכך אנחנו מוצאים את עצמנו יושבים אחרי טבילה מרעננת בבריכה, ומשוחחים, לא שיחת חולין אלא שיחה על המצב שלנו וספציפית המצב שלי. השיחה עמוקה וגילוי הלב הכללי ושלי מלא. ללא הסתרות אני מביא את תחושת הזרות ואי השייכות שמלווה אותי כל חיי, בכל נסיונותי הכושלים להצליח ולתפקד במערכת המוזרה הזאת שסביבי. הבילבול שבו אני נמצא, השאלות שרצות בתזזיתיות בראש שלי "לאן אני ממשיך מכאן, ולמה כל עניין המחשב שקרס התרחש דוקא עכשיו?"
כאן הכל מגיע לרגע בלתי נישכח שבו דריה מבקשת לשתף בתובנה עמוקה שהיא הגיעה אליה. ואז היא אומרת לי שהיא פתאום מבינה משהו עלי ועל מקור התסכול העצום שאני חווה. ושהיא מבינה שעד שאני לא אוכל להתמסר באופן מוחלט ל"גאוניות" שלי, כמו ואן-גוך למשל או כמו אבא שלה, לא אוכל להיות מאושר. ואז היא אומרת שהיא משחררת אותי מהצורך לפרנס אותה ואת המשפחה...! אין לה מושג אם זה יכול לעבוד ואין לה מושג אם היא תוכל להמשיך ולהיות איתי, אבל היא מבינה שזה הצעד הנכון לעשות בשביל האושר של הגבר שהיא אוהבת ורוצה לחיות איתו.
באותו רגע נהיה לי שקט רועם בראש. מילים כאלה לא שמעתי כל החיים שלי. המיינד שלי השתתק , לא יודע מאיפה להתחיל "לתקן" את המצב. הלב שלי נהיה משוחרר ושמח. התחושה שאני לא צריך לתת תשובות לאף אחד, שאני לא חייב לעבוד בשביל אף אחד. שאני יכול לעשות את כמיהת ליבי העתיקה היתה .... אין לי את המילים להביע את האהבה המוחלטת שחשתי כלפי חיי וכלפי הנוכחים סביבי ובעיקר כלפי דריה, האשה המדהימה ש"חזרה לזירה" וכמו לוחמת אגדית הופיעה שוב בחיי...
כל מה שיכולתי לעשות זה לזהות את התחושה הנעימה הזו שאני חווה בגוף שלי ואת הרצון שהשקט של המיינד שלי ימשך... ואז הצהרתי שאני משהה כל פעולה ל"תיקון אירגון וסידור" המצב הקאוטי לכאורה שהתרחש.
וכך אני מוצא את עצמי מתמסר לראשונה בחיי לאומנות שבי על כל צדדיה ושגעונותיה ומקבל בידיים פתוחות את כל היצירה שפורצת ממני בשטף אדיר עוד... ועוד... ועוד... שלא יגמר לעולם.
ובנתיים היקום מתארגן סביבנו ותומך ב"נפילה החופשית" שלי ושל דריה והעסק שלנו "אמא לחם" תופס תאוצה, דריה בפריחה, שלושה או ארבעה אירועים בפתחנו הזמנות הלחמים מתרבות ואני חש בהתמסרות שלי לתמיכה בדריה העושה במלאכה, בלי לחץ, בלי לרוץ אחרי שום דבר. בתחושה מופלאה של התמסרות מוחלטת למה שמגיע...
