בום טראח...

בום טראח...

... אני אחרי הליך בזק של בדיקת יכולת כלכלית... ותנחשו? אכלתי אותה.

חשבתי שזה רק להגיש טפסים ופתאום אני מול "רשם" שזה בעצם סוג של שופט...

שואל שאלות ואני, נשמה טובה, עונה על הכל, את כל האמת ורק האמת, 

ואז מגיע ההחלטה והיא מאוד מלחיצה.

זה כאילו שסרט טרגי ישן, שאני הגיבור שלו, 

החל להיות מוקרן לי שוב לפני העיניים...

מרגיש נחנק, מרוקן וחלש. כאילו כל המאמצים שאני עושה הם כמו פול גז בניוטרל,

אני עובד ימים ארוכים רחוק מהבית, עייף מהנסיעות הרבות ורואה הרבה פחות

את דריה והילדים, אני נמצא ב"תחפושת" במשרד פרסום ענק

והזמן שבו אני יכול ליצור ולצייר שואף לכלום...

מרגיש את המכבש מתחיל לגהץ אותי לתוך הרצפה הקרה...

טוב, קצת פרופורציות: אני לא מתרסק ומצליח לצפות במה שקורה לי ואפילו לכתוב לכם על זה.

עדיין הנשמה שלי מפרכסת שם בפנים ואני שומע אותה קוראת:  "הצילו, הצילו".

אמור להיות מכוון ויודע, אמור לעשות את כל מה שאני עושה למען המטרה שהצבתי לעצמי  –

רווחה כלכלית למשפחה. אבל כמו שזה נראה עכשיו אני לא מצליח להפגיש בין הקצוות,

והאתגר גדל בכל פעם אל קצה חדש, קצת יותר מאתגר בכל פעם...

מתמסר, כי הרי זה בדיוק מה שקורה ולהתווכח עם זה בטח לא יעזור...